<h1>ספר כריתות לרבינו שמשון מקינון — לשון לימודים שער שלישי</h1>
<h2>דף ג.</h2>
פעמים אומר מלה קטנה לאורויי לן דין אחר אע"ג דמפרש ליה בסיפא בהדיא, כי הא דקאמר ריש בבא מציעא אי תנא אני מצאתיה ולא תנא כולה שלי, הוה אמינא מאי מצאתיה ראיתיה, וזה ידענא מסיפא בהדיא דקאמר (שם י' ע"א) ראה את המציאה ונפל לו עליה, ולא קאמר זכה בה בראיה. וכן פרק קמא דיבמות (ג' ע"א) גבי הא מחלץ חלצה יבומי לא מייבמה קמ"ל כל העולה ליבום וכו', וזה ידענא מסיפא להדיא (שם כ' ע"א) איסור ערוה לא חולצת ולא מתייבמת. וכן פ"ק דברכות (ב' ע"א) וכן בריש פרק אלו מציאות (ב"מ כ"ג ע"א) ככרות של נחתום עד הא ככרות של בעל הבית, חזינן דדייק מה שהוא בסיפא להדיא, ואלו שחייב להכריז, וחשיב ככרות של בעל הבית, אלא אגב דאתחיל לאתויי רישא דייק הכל מרישא אע"פ שהוא בסיפא להדיא.
<h2>דף ה:</h2>
כללא דמילתא כל עשה דוחה לא תעשה אף ל"ת שיש בו כרת, כדאיתא ריש יבמות (ה' ע"ב) ל"ת שיש בו כרת מנלן דדחי, ומסיק [ז' ע"א] אטו עשה דדחי ל"ת לאו לא תעשה חמור מיניה מה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטא, אבל אין עשה דוחה לא תעשה ועשה מטעם דאמרינן מאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה. אולם מצינו [נזיר נ"ח ע"א] עשה אלים דדחי עשה ולא תעשה כמו עשה דמצורע דאלים משום שלום בית דדחי עשה ולא תעשה דהקפה והשחתה שיש בו לאו ועשה ומצינו [ב"מ ל' ע"א] עשה דאלים מעשה אחר ולא דחי ליה, גבי השבת אבידה דמוקי לה קרא דוהתעלמת מהם לכהן והוא בבית הקברות, ופריך פשיטא דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה דכהן והוא בבית הקברות, אע"ג דעשה דהשבת אבידה שוה בכל ועשה דקדושים יהיו אינו שוה בכל, לא חשבינן אלים כל כך למידחי עשה ול"ת. עוד דין אחר דלא תעשה כמאן דליתיה לענין לדחות אחריני, דהא גבי השבת אבידה איכא עשה ולא תעשה השוה בכל ואעפ"כ לא דחי עשה ולא תעשה דכהן שאינו שוה בכל כלומר הטומאה. עוד כלל אחר שאינו דוחה את חבירו אלא מי שדוחה בקום ועבור, שהרי פשיטא לן דהשבת אבידה לא דחי עשה ולא תעשה דטומאה, משום דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה, ויש להקשות א"כ למה דוחה עשה דטומאה דקדושים יהיו עשה ולא תעשה דהשבת אבידה, היה לנו לומר דעשה שהוא שוה בכל ידחה עשה שאינו שוה בכל, וטוב היה, מלומר דעשה דאינו שוה בכל ידחה השוה בכל, ואי משום לאו דטומאה, כמו כן איכא לאו גבי השבת אבידה, ואמרינן כבר שהלאו אינו לא מעלה ולא מוריד גבי לדחות אחריני, אבל כדפרישית דחי ר"ל בקום ועבור, אבל שב ואל תעשה לא מיקרי דחייה, ולכך השבת אבידה הוי קום ועבור עשה של קדושים יהיו אם ידחה אותו, אבל עשה של קדושים לא דחי עשה דהשבת אבידה אלא בשב ואל תעשה, זה לא מיקרי דחייה דלא עביד מעשה כלל, דעשה דוחה לא תעשה גרידא, לא תעשה שיש בו כרת, לא תעשה ועשה היכא דהעשה אלים גמור כמו עשה דמצורע, אין עשה דוחה ל"ת ועשה היכא דהעשה אינו אלים וכן אפילו היכא דהעשה עדיף כמו שוה בכל לא דחי אינו שוה בכל, ואפילו יש לאו עם עשה כמו השבת אבידה, אינו מועיל לענין לבטל עשה ולא תעשה, דחייה ר"ל בקום ועבור אבל לא מיקרי דחייה בשב ואל תעשה.
כל דבר הצריך לגופיה נילף מיניה, כגון הך דפ"ק דיבמות (ה' ע"ב) עליה כשצריך לגופיה נילף היתרא בעלמא דעשה דוחה לא תעשה וכי לא איצטריך לגופיה לגלויי בעלמא להיפך, כי הא דשבתותי דלא איצטריך לאיסורא וילפינן מיניה היתרא בעלמא.
<h2>דף יא.</h2>
פעמים מקשה מאיסורא דרבנן לאיסורא דאורייתא, ומתרץ דלא דמי דאורייתא לדרבנן, והמקשה היה סבור לדמות אף על פי שהוא מדרבנן, כי הא דפירקא קמא דיבמות (י"א ע"א) מתיב רב חסדא רבי שמעון אומר ביאתה או חליצתה מאחיו של ראשון פוטרת צרתה, עד הא לאו הכי לא נפטרה צרתה, א"ל אמר לך רב, אמינא לך סוטה דאורייתא ואת אמרת לי סוטה דרבנן, וקארי לה מאי קארי לה כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. כשמקשה ממשנה או מברייתא, מתקן אותה קודם, כי היכי דלא לימרו משבשתא היא והדר פריך מינה אע"ג דמצי למיפרך בכל ענין, כי הא דפ"ק דיבמות (שם ע"ב) המחזיר גרושתו משנשאת היא וצרתה חולצת, היא וצרתה סלקא דעתך, אלא אימא או היא או צרתה חולצת, והיה יכול להקשות מדקאמר היא חולצת.
<h2>דף יג.</h2>
תברא מי ששנה זו לא שנה זו פ"ק דיבמות (י"ג ע"א) האי תנא סבר מיתה מפלת והאי תנא סבר נשואין הראשונים מפילין, חזינא דתרי סתמי מוקמי דפליגי בתרי סברות דלא חזינן דפליגי תנאי בהא, ועל מתניתין כיצד אם מתו צרותיהן מותרות, ורמינהו ג' אחים שנים מהם נשואין שתי אחיות וכו', תירץ רבא זו ואין צריך לומר זו, עדיפא למימר ליה הדוחק דזו ואין צריך לומר זו מלומר דמתניתין פליגי אהדדי, ור' ירמיה דאמר תברא מי ששנה זו לא שנה זו סבירא ליה להיפך.
<h2>דף טו.</h2>
פעמים מקשה אמורא לחבירו מכח משנה או ברייתא, וגם לדידיה קשה אותה משנה או ברייתא, ומצי למיפרך וליטעמיך ולא פריך ליה וזה תמצא הרבה בתלמוד עד כי חדל לספור כי אין מספר.
<h2>דף טז:</h2>
כמו שאנו אומרים תרי תנאי ואליבא דפלוני תנא, כך אנו אומרים תרי אמוראי ואליבא דפלוני אמורא, תרי אמוראי ואליבא דר' יוחנן תרי אמוראי ואליבא דרב.
כבר כתבתי (לעיל סימן כ"ד) אמוראי נינהו ואליבא דפלוני אמורא, כי הא דשלהי פרקא קמא דיבמות (ט"ז ע"ב) וכי תימא זאת ולא ס"ל והא א"ר יוחנן הלכה כסתם משנה, אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן.
<h2>דף יח:</h2>
כמו שאנו אומרים תרי תנאי ואליבא דפלוני תנא, כך אנו אומרים תרי אמוראי ואליבא דפלוני אמורא, תרי אמוראי ואליבא דר' יוחנן תרי אמוראי ואליבא דרב.
<h2>דף כ.</h2>
פעמים אומר מלה קטנה לאורויי לן דין אחר אע"ג דמפרש ליה בסיפא בהדיא, כי הא דקאמר ריש בבא מציעא אי תנא אני מצאתיה ולא תנא כולה שלי, הוה אמינא מאי מצאתיה ראיתיה, וזה ידענא מסיפא בהדיא דקאמר (שם י' ע"א) ראה את המציאה ונפל לו עליה, ולא קאמר זכה בה בראיה. וכן פרק קמא דיבמות (ג' ע"א) גבי הא מחלץ חלצה יבומי לא מייבמה קמ"ל כל העולה ליבום וכו', וזה ידענא מסיפא להדיא (שם כ' ע"א) איסור ערוה לא חולצת ולא מתייבמת. וכן פ"ק דברכות (ב' ע"א) וכן בריש פרק אלו מציאות (ב"מ כ"ג ע"א) ככרות של נחתום עד הא ככרות של בעל הבית, חזינן דדייק מה שהוא בסיפא להדיא, ואלו שחייב להכריז, וחשיב ככרות של בעל הבית, אלא אגב דאתחיל לאתויי רישא דייק הכל מרישא אע"פ שהוא בסיפא להדיא.
<h2>דף כז:</h2>
מצינו לשון רבים על יחיד, ור"ל רבים דעלמא, כי הא דפרק ארבעה אחים דקאמר ולימא מאי חולצת חדא, חולצות קתני, ולימא מאי חולצות, חולצות דעלמא.
<h2>דף ל.</h2>
מצינו לא זו אף זו בתרי מילי בחד בבא, משום דכבר עשה צריכותא משתי תיבות, בפ' שני דכתובות (כ"ח ע"א) דתנן נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבי וזה כתב ידו של רבי או של אחי, ועביד צריכותא מאבי ורבי ואחי, וצ"ל לא זו אף זו. ואין להקשות מהא דפרק שני דזבחים (ט"ו ע"ב) גבי יושב עומד על גבי כלי על גבי רגל בהמה על גבי רגל חברו, ובגמרא (כ"ד ע"א) עביד צריכותא, ר"ל לא זו אף זו, התם תני פסל לבסוף דקאי אכולהו, ולא קתני פסל העומד על גבי כלי ועל גבי רגל, כמו האיש מקדש דהוי דבר שלם וכולהו הני דמייתי לעיל, וכי תימא ליתני עומד על גבי רגל חבירו, שמא שאלה נשאלה כך, על גבי כלי ואם תמצא לומר פסל על גבי רגל בהמה מהו, ואם ת"ל ע"ג רגל בהמה פסול על גבי רגל חבירו מהו, והשיבו פסל, ולכך אמר פסל לבסוף ולא בתחלה וניחא, עוד יש לומר דמצינן למיעבד צריכותא איפכא אם תמצא לומר דעל גבי רגל חבירו פסל משום דחשיב והוי הפסק, וכן לכולהו, והא דלא עביד להו בגמרא משום דסברא פשוטה היא, וטעם ראשון נראה יותר דשייך בכמה דוכתי. גם בכמה דוכתי אומר זו ואין צריך לומר זו, ובתרי בבי לא אמרינן, אבל בתרי בבי נמי איכא תירוצא דמצי לתרץ במקום זו ואין צריך לומר זו בחד בבא, וזה תמצא פרק ארבעה אחין (יבמות ל' ע"א). אגב גררא אכתוב דבר שקשה לי על זה, ועל מה שאמר הספר [יומא פ"ה ע"ב]. שלא תעשה ר"ל לאו הניתק לעשה, ולי הקטן קשיא מדאיתא בתוספתא [יומא פ"ד] תשובה מכפרת על עבירות קלות ואלו הן עבירות קלות עשה ולא תעשה חוץ מלא תשא, והלא לא תשא אינו ניתק לעשה, ונראה דר"ל ניתק לעשה וכל דדמי ליה כלומר לאו שאין בו מעשה שאין לוקין עליו ולכך אמר חוץ מלא תשא שאף על פי שאין בו מעשה לוקין עליו, כדאיתא בתמורה (ג' ע"א) לאו שיש בו מעשה לוקין עליו ושאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם, וקאמר התם לא תיתני מימר דקא עביד מעשה, ולא קאמר התם בגמרא דיומא דהוי בכלל לאו שאין בו עשה, משום דר' ישמעאל אית ליה (בשבת) [בשבועות ג' ע"ב] לוקין עליו ובתוספתא סבירא ליה כרבנן דאין לוקין עליו, ובתוספתא לא קאמר חוץ ממקלל את חבירו בשם משום דהוי כמו לא תשא דאית ביה הזכרת השם, ומימר לא קאמר דהא קאמר התם לא תיתני מימר, ובגמרא דיומא לא קאמר לא תעשה לאו הבא מכלל עשה דאין לוקין עליו דהא לא חשיב למיקרי לאו [יבמות נ"ד ע"ב] כן נראה לדקדק. פעמים מדקדק, למה לי סיפא מרישא שמעינן לה ומתרץ זו ואין צריך לומר זו, וזה התירוץ אינו מתרץ כי אם מדוחק גדול שאינו יכול לתרץ תירוץ אחר.
אשכחן בכמה דוכתי דקאמר בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה, לומר [דהלכה] כב"ה דלא הוי פלוגתא, אבל מכל מקום אשכחן משנה, דאמר דאתיא לאפוקי מבית שמאי, פרק ארבעה אחין דקאמר הוא הדין אע"ג דלא עשה בה מאמר נכרית חלצה יבומי לא מייבמה, והא דקתני מאמר לאפוקי מבית שמאי דאמר מאמר קונה קנין גמור, קמ"ל דלא כבית שמאי.
<h2>דף מ.</h2>
מצינו אמורא דקאמר מילתא ומקשה עלה, ואמר אסמייה, ואמר לא תסמייה דאתנייך שלא כהלכה אתנייך ואת אפכת ואמרת כהלכה, ולכך מצטרכת ליישב אע"פ שאין חידוש אלא להוציא מלבך את אשר היה בראשונה, פרק החולץ (מ' ע"א) דקאמר התם, תני תנא קמיה דרב נחמן אין הלכה כרבי יהודה, ואלא כמאן כרבנן, פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים, אמר ליה אסמייה א"ל לא, הלכה אתנייך ומקשה הוא דאקשי לך ואפכת ולמאי דאפכת שפיר אפכת, פירוש שיש מי שאומר למעלה דהלכה כר' יהודה וכן שנית, וחשבת בעלמא דאין הלכה כר' יהודה ולכך שנית דאין הלכה כר' יהודה, גבי הכונס יבמתו זכה בנכסי (צרת) אחיו.
<h2>דף מו.</h2>
מצינו דאין למדין אפשר משאי אפשר, פרק החולץ דאמר טבל ולא מל הרי זה גר שכן מצינו באמהות שטבלו ולא מלו, ומקשה, ר' אליעזר נילף מאמהות וכי תימא אין דנין אפשר משאי אפשר, והתניא ר' אליעזר אומר מנין לפסח דורות שאינו בא אלא מן החולין, נאמר בפסח מצרים דורות ונאמר בפסח דורות דורות מה פסח מצרים אינו בא אלא מן החולין אף פסח דורות כן, א"ל ר' עקיבא וכי דנין אפשר משאי אפשר, אמר ליה אע"פ שאי אפשר ראיה גדולה היא ונלמד ממנה, אלמא חזינא דר' אליעזר ור' יהושע כולהו סבירא להו דנין אפשר משאי אפשר, וכן משמע מהא דקאמר התם, אלא בטבל ולא מל כולי עלמא לא פליגי דהוי גר, אבל ר' עקיבא לית ליה האי סברא בפסח דורות כדקאמר, והוה ליה דבריו של אחד במקום שנים, והלכה כרבי עקיבא מחבירו ולא מחביריו, ושמא כיון דלא פליגי בברייתא שניהם ארבי עקיבא לא מיקרי זה רק מחבירו ואע"ג דרבנן סבירא להו דאינו גר עד שימול ויטבול לאו (משנה ולא) [משום דלא] ילפינן אפשר משאי אפשר, אלא טעמא אחרינא איתא התם, ור' יהושע נמי אבות טבילה הואי.
<h2>דף מז.</h2>
מצינו אמורא דפסק כרבים ואיצטריך למימר, כי הא דהחולץ גבי גר שאמר נתגיירתי, אמר רבי חייא א"ר יוחנן הלכה בין בארץ בין בחוצה לארץ צריך להביא ראיה, פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים, מהו דתימא מסתברא טעמא דרבי יהודה דקא מסייעי ליה קראי קמ"ל.
<h2>דף מח:</h2>
פעמים יש כמה פירוקים והאמורא לא חש לתרץ אלא חד מינייהו, גבי הא דרב כהנא בפ' החולץ אמריתא לשמעתא קמיה דרב זביד מנהרדעא, א"ל אי הכי דקאמר ליה ר' עקיבא בלוקח עבד בין השמשות ולא הספיק למול, ולישני ליה הא, וליטעמיך לישני ליה הך, אלא חד מתרי או מתלת טעמי נקט.
<h2>דף נד:</h2>
מצינו לא זו אף זו בתרי מילי בחד בבא, משום דכבר עשה צריכותא משתי תיבות, בפ' שני דכתובות (כ"ח ע"א) דתנן נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבי וזה כתב ידו של רבי או של אחי, ועביד צריכותא מאבי ורבי ואחי, וצ"ל לא זו אף זו. ואין להקשות מהא דפרק שני דזבחים (ט"ו ע"ב) גבי יושב עומד על גבי כלי על גבי רגל בהמה על גבי רגל חברו, ובגמרא (כ"ד ע"א) עביד צריכותא, ר"ל לא זו אף זו, התם תני פסל לבסוף דקאי אכולהו, ולא קתני פסל העומד על גבי כלי ועל גבי רגל, כמו האיש מקדש דהוי דבר שלם וכולהו הני דמייתי לעיל, וכי תימא ליתני עומד על גבי רגל חבירו, שמא שאלה נשאלה כך, על גבי כלי ואם תמצא לומר פסל על גבי רגל בהמה מהו, ואם ת"ל ע"ג רגל בהמה פסול על גבי רגל חבירו מהו, והשיבו פסל, ולכך אמר פסל לבסוף ולא בתחלה וניחא, עוד יש לומר דמצינן למיעבד צריכותא איפכא אם תמצא לומר דעל גבי רגל חבירו פסל משום דחשיב והוי הפסק, וכן לכולהו, והא דלא עביד להו בגמרא משום דסברא פשוטה היא, וטעם ראשון נראה יותר דשייך בכמה דוכתי. גם בכמה דוכתי אומר זו ואין צריך לומר זו, ובתרי בבי לא אמרינן, אבל בתרי בבי נמי איכא תירוצא דמצי לתרץ במקום זו ואין צריך לומר זו בחד בבא, וזה תמצא פרק ארבעה אחין (יבמות ל' ע"א). אגב גררא אכתוב דבר שקשה לי על זה, ועל מה שאמר הספר [יומא פ"ה ע"ב]. שלא תעשה ר"ל לאו הניתק לעשה, ולי הקטן קשיא מדאיתא בתוספתא [יומא פ"ד] תשובה מכפרת על עבירות קלות ואלו הן עבירות קלות עשה ולא תעשה חוץ מלא תשא, והלא לא תשא אינו ניתק לעשה, ונראה דר"ל ניתק לעשה וכל דדמי ליה כלומר לאו שאין בו מעשה שאין לוקין עליו ולכך אמר חוץ מלא תשא שאף על פי שאין בו מעשה לוקין עליו, כדאיתא בתמורה (ג' ע"א) לאו שיש בו מעשה לוקין עליו ושאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם, וקאמר התם לא תיתני מימר דקא עביד מעשה, ולא קאמר התם בגמרא דיומא דהוי בכלל לאו שאין בו עשה, משום דר' ישמעאל אית ליה (בשבת) [בשבועות ג' ע"ב] לוקין עליו ובתוספתא סבירא ליה כרבנן דאין לוקין עליו, ובתוספתא לא קאמר חוץ ממקלל את חבירו בשם משום דהוי כמו לא תשא דאית ביה הזכרת השם, ומימר לא קאמר דהא קאמר התם לא תיתני מימר, ובגמרא דיומא לא קאמר לא תעשה לאו הבא מכלל עשה דאין לוקין עליו דהא לא חשיב למיקרי לאו [יבמות נ"ד ע"ב] כן נראה לדקדק. פעמים מדקדק, למה לי סיפא מרישא שמעינן לה ומתרץ זו ואין צריך לומר זו, וזה התירוץ אינו מתרץ כי אם מדוחק גדול שאינו יכול לתרץ תירוץ אחר.
<h2>דף ס:</h2>
כששואל התלמוד על לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר ומייתי כללא ומשיב בפירוש איתמר, אז שייך למקשי ואי מכללא איתמר מאי הוה, כי הא דבפרק הבא על יבמתו (יבמות ס' ע"ב) א"ר יעקב בר אידי א"ר יהושע בן לוי הלכה כר' שמעון בן יוחאי, א"ל ר' זירא בפירוש שמיע לך או מכללא שמיע לך, דאמר ריב"ל עיר אחת וכו' עד בפירוש שמיע לי, ופריך התם ואי מכללא איתמר מאי הוי דילמא שאני התם וכו'.
<h2>דף ע.</h2>
יאמר תושב ואל יאמר שכיר, ומתרץ ביבמות (ע' ע"א) בא זה ולימד על זה, וגבי נערות ובגרות מקשה כי האי גוונא פ"ק דקידושין (ד' ע"א), ולא קאמר בא זה ולימד על זה כדאמרינן התם, אי נפקא בנערות בבגרות מאי בעיא גביה, לא דמי לתושב ושכיר דיכולין להיות שניהם בבית כהן, ולכך מצינן למימר בא זה ולימד על זה, אבל נערות ובגרות אי יוצאה בנערות אינה יוצאה בבגרות דכבר יצאה בנערות, ובדבר זה וכיוצא בזה לא נאמר בא זה ולימד על זה.
<h2>דף עג:</h2>
כשמקשה מה ראית, קאמר הנך עדיפא כמו בהערל (יבמות ע"ג ע"ב) גבי מחפ"ז ופנקעכ"ס, ופרק הערל (ע' ע"ב) גבי איסור ערל בתרומה ומעשר, וכן פ' הקומץ (מנחות כ' ע"א) גבי מעל מנחתך ולא מעל דמך דפריך, ואימא מעל מנחתך ולא מעל איבריך, ומייתי קרא הכא והכא גבי דם וגבי איברים, ומתרץ הנך עדיפי. פעמים קאמר בלא הנך עדיפי לא מצית אמרת, דהך צד עדיף מכמה צדדים למילף מיניה, כדאמרינן פ' הערל (ע"ג ע"ב) גבי אסור לבער מהן בטומאה מה שאין כן בתרומה, ומקשה אדרבה תרומה לא ממעטינן, ומתרץ הנך עדיפן ואיבעית אימא כרת עדיפא, הך מעלה עדיפא מכמה מעלות.
<h2>דף פ:</h2>
אשכחן דקרי רבים שני תנאים בשתי ברייתות ועבד אמורא כוותייהו, אע"ג דסתם ברייתא לא סבירא ליה כך, שילהי פרק הערל הכא במאי עסקינן כשגמרו סימניו, דתניא איזהו בן שמונה כל שלא כלו לו חדשיו רבי אומר סימנין מוכיחין עליו שערו וצפרניו אע"ג שלא גמרו, וקאמר טעמא דלא גמרו הא גמרו אמרינן האי בר ז' הוא ואשתהויי הוא דאשתהי, אלא הא דרבה תוספאה עבד עובדא באשה שהלך בעלה וכו' עד כמאן כרבי, כיון דאיכא רשב"ג דאמר משתהי דתניא רשב"ג אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל כרבים עבד.
<h2>דף פב.</h2>
שילהי פרק הערל אי הכי אדתני אבל חתיכה של חטאת טהורה שנתערבה וכו' ליפלוג וליתני בדידה במה דברים אמורים בשנימוחה כו', ומשני טהורות בטהורות עדיף ליה, והא דומיא להא דלעיל דאמר (כל) [כולה] במועד (קטן) [קמיירי], וכן בתר הכי על הא דאמר רישא בטומאת משקין דרבנן וכו'. עוד שם (פ"ג ע"א) אמר רב ליתא למתניתין מקמי ברייתא, דתניא ר' יוסי אומר אנדרוגינוס בריה בפני עצמה היא, אדרבה ליתא לברייתא מקמי מתניתין, מדשבקיה ר' יוסי לבר זוגיה ש"מ הדר ביה, ושמואל אמר ליתא לברייתא מקמי מתניתין וכו'.
<h2>דף פח:</h2>
מצינו בתלמוד דמקשה הא אמרה רבי יוחנן חדא זימנא, ומתרץ חדא מכלל חבירתה איתמר, ופעמים אינו מתרץ כך, וצריך להתבונן לפי הענין ולפי המקום.
<h2>דף צא:</h2>
מצינו בתלמוד דמקשה הא אמרה רבי יוחנן חדא זימנא, ומתרץ חדא מכלל חבירתה איתמר, ופעמים אינו מתרץ כך, וצריך להתבונן לפי הענין ולפי המקום.
<h2>דף צו.</h2>
מצינו בתלמוד דמקשה הא אמרה רבי יוחנן חדא זימנא, ומתרץ חדא מכלל חבירתה איתמר, ופעמים אינו מתרץ כך, וצריך להתבונן לפי הענין ולפי המקום.
<h2>דף קא:</h2>
בפרק מצות חליצה (יבמות ק"א ע"ב) התם חד סתמא הכי תרי סתמי [וכו'] דתנן מיאנה או שחלצה בפניו וכו' הכא תרי סתמי, מכדי האי סתמא והאי סתמא מה לי חד סתמא ומה לי תרי סתמי אמר רב נחמן בר יצחק הואיל וסתמה במקום מחלוקת דתנן סמיכת זקנים ועגלה ערופה וכו' עד ולא פליג ר' יהודה, ובפ' האיש מקדש (קדושין נ"ד ע"ב) גבי כרם רבעי אין לו חומש ואין לו ביעור, מכדי האי סתמא מה לי חד ומה לי תרי כו' ותנן בבחירתא [כוותי'], וההיא מיקרי תרי סתמי, משום דמתניא בשני מקומות בזרעים. פרק בא סימן (נדה מ"ט ע"א) וכי תימא משום דבעי למסתמיה כרבנן פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים, מהו דתימא מסתבר טעמיה דר' מאיר דקא סייעי ליה קרא קמ"ל. פרק האשה שהלך (יבמות קכ"ב ע"א) אמר רבה בר שמואל תנא בית שמאי אומרים אין משיאין על פי בת קול ובית הלל אומרים משיאין, מאי קמ"ל מתניתין היא, הא קמ"ל דאי משכח סתמא דתנן אין משיאין בית שמאי היא. ומההיא דקידושין (נ"ד ע"ב) משמע דחשיב דברי בית הלל סתמא אע"ג דפליגי בית שמאי עליה. בגמרא בפרוטה ובשוה פרוטה. ובגמרא פרק מרובה (ב"ק ס"ט ע"ב) רבי יוחנן סתמא אחרינא אשכח, דתנן אין הגונב אחר הגנב, מאי חזית דאזלת בתר האי סתמא נעביד כי האי סתמא, משום דקא מסייעי ליה קראי. עוד שם אי לאו דאמר רבי יוחנן צנועים ורבי דוסא אמרו דבר אחד, הוה אמינא מאן תנא צנועים רבי דוסא היא כי היכי דלא תיקשי סתם משנה וכו'.
מצינו אמורא דתני ברייתא דבית שמאי אע"ג דלית הילכתא כוותיה, דאי משכחת תנא דאומר האי סברא במשנה או בברייתא נימא בית שמאי היא, פרק האשה שהלך (יבמות קכ"ב ע"א) אמר רבה בר שמואל בית שמאי אומרים אין משיאין בבת קול ובית הלל אומרים משיאין בבת קול, דקאמר מאי קא משמע לן מתניתין היא, דאי משכחת סתמא דאמר אין משיאין בית שמאי היא. וכן מצינו פרק מצות חליצה (שם ק"א ע"ב) תרי מילי, דאיתא שם הכא חד סתמא התם תרי סתמי, מכדי האי סתמא והאי סתמא מה לי חד סתמא מה לי תרי סתמי אלא אמר רב נחמן בר יצחק הואיל וסתמה במקום מחלוקת דתנן סמיכת זקנים ועריפת עגלה בג' דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר בחמשה החליצה והמיאונין בחמשה, ולא פליג רבי יהודה, מכאן יש ללמוד דכך הוי חד סתמא כמו תרי סתמי כיון דאיכא פלוגתא. ועוד יש סתמא שהוא סמוך למחלוקת מיד אחריו, דהלכה כאותו סתם ולא כסתם אחר שחלוק עליו.
מאי קמ"ל תנינא לא מקשה אלא ממשנה לא מברייתות שאינן ידועות לכל.
<h2>דף קה:</h2>
מצינו בתלמוד דמקשה הא אמרה רבי יוחנן חדא זימנא, ומתרץ חדא מכלל חבירתה איתמר, ופעמים אינו מתרץ כך, וצריך להתבונן לפי הענין ולפי המקום.
<h2>דף קיד:</h2>
מגו אמרינן היכא שהוא יודע שהוא אומר אמת אם לאו ולכך אנו אומרים בודאי הוא אומר אמת, שאם היה רוצה לשקר היה אומר טענה טובה מזו, אבל היכא שנוכל לומר שאינו מתכוין לשקר ואולי אינו אומר אמת לא אמרינן מגו שאם היה רוצה היה משקר, כיון שנוכל לומר שאין דעתו לשקר ואולי אינו אומר אמת, כי הא דאמרינן [יבמות קי"ד ע"ב] אמרה מת במטתו נאמנת, במלחמה אינה נאמנת דאמרה בדדמי, ולא מהימנא לומר מת במלחמה מגו דמת במטתו, והטעם כדפרישית.
<h2>דף קטו:</h2>
מצינו שמביאים מעשה מאמורא במקום דמצי למייתי ממשנה שלימה, ביבמות פרק האשה (קט"ו ע"ב) דבעי מי חיישינן לתרי יצחק, ופשיט מהנהו שטרי והוא מעשה דרבה בר אבוה, והוה מצי למיפשט ממתניתין דתני, וכל מעשה בית דין הרי זה יחזיר, שילהי פ"ק דב"מ (י"ח ע"ב) גבי ההוא גיטא דאשתכח בי דינא דרב הונא, דקאמר נפק דק ואשכח כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר, אלא ניחא ליה לאתויי מדברי אמורא קדמון דמעשה רב.
<h2>דף קיח.</h2>
כל מקום שאומר קשיא הדבר תלוי ועומד. כל היכא דאיכא תיובתא דפלוני תיובתא אין הלכה כאותו פלוני אלא כחבירו. כל היכא דאיכא אדרבה שינויא הוא, ומילתא אחריתא היא, שמא כך הוא ושמא אינו כך.
<h2>דף קיט.</h2>
כללא דחוששין באיסורא דאורייתא וכך לי איסורא זוטא כמו איסורא רבה, כדאיתא פרק האשה שהלך (יבמות קי"ט ע"א) אמר רבה מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת. עוד שם, ותוכל ללמוד מזה הלכות רובא וחזקה, והלכות מיעוטא ומיעוטא דמיעוטא, דקאמר אלא אמר רבה רישא חזקה לייבום ורובא לשוק וחזקה לא עדיף כי רובא ואייתי מיעוטא דמפילות סמוך לחזקה והוה ליה פלגא ופלגא לא תינשא ולא תתייבם, סיפא חזקה לשוק ורובא לשוק הוי מיעוטא דמיעוטא ואמיעוטא דמיעוטא לא חייש ר' מאיר.
<h2>דף קכב.</h2>
בפרק מצות חליצה (יבמות ק"א ע"ב) התם חד סתמא הכי תרי סתמי [וכו'] דתנן מיאנה או שחלצה בפניו וכו' הכא תרי סתמי, מכדי האי סתמא והאי סתמא מה לי חד סתמא ומה לי תרי סתמי אמר רב נחמן בר יצחק הואיל וסתמה במקום מחלוקת דתנן סמיכת זקנים ועגלה ערופה וכו' עד ולא פליג ר' יהודה, ובפ' האיש מקדש (קדושין נ"ד ע"ב) גבי כרם רבעי אין לו חומש ואין לו ביעור, מכדי האי סתמא מה לי חד ומה לי תרי כו' ותנן בבחירתא [כוותי'], וההיא מיקרי תרי סתמי, משום דמתניא בשני מקומות בזרעים. פרק בא סימן (נדה מ"ט ע"א) וכי תימא משום דבעי למסתמיה כרבנן פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים, מהו דתימא מסתבר טעמיה דר' מאיר דקא סייעי ליה קרא קמ"ל. פרק האשה שהלך (יבמות קכ"ב ע"א) אמר רבה בר שמואל תנא בית שמאי אומרים אין משיאין על פי בת קול ובית הלל אומרים משיאין, מאי קמ"ל מתניתין היא, הא קמ"ל דאי משכח סתמא דתנן אין משיאין בית שמאי היא. ומההיא דקידושין (נ"ד ע"ב) משמע דחשיב דברי בית הלל סתמא אע"ג דפליגי בית שמאי עליה. בגמרא בפרוטה ובשוה פרוטה. ובגמרא פרק מרובה (ב"ק ס"ט ע"ב) רבי יוחנן סתמא אחרינא אשכח, דתנן אין הגונב אחר הגנב, מאי חזית דאזלת בתר האי סתמא נעביד כי האי סתמא, משום דקא מסייעי ליה קראי. עוד שם אי לאו דאמר רבי יוחנן צנועים ורבי דוסא אמרו דבר אחד, הוה אמינא מאן תנא צנועים רבי דוסא היא כי היכי דלא תיקשי סתם משנה וכו'.
מצינו אמורא דתני ברייתא דבית שמאי אע"ג דלית הילכתא כוותיה, דאי משכחת תנא דאומר האי סברא במשנה או בברייתא נימא בית שמאי היא, פרק האשה שהלך (יבמות קכ"ב ע"א) אמר רבה בר שמואל בית שמאי אומרים אין משיאין בבת קול ובית הלל אומרים משיאין בבת קול, דקאמר מאי קא משמע לן מתניתין היא, דאי משכחת סתמא דאמר אין משיאין בית שמאי היא. וכן מצינו פרק מצות חליצה (שם ק"א ע"ב) תרי מילי, דאיתא שם הכא חד סתמא התם תרי סתמי, מכדי האי סתמא והאי סתמא מה לי חד סתמא מה לי תרי סתמי אלא אמר רב נחמן בר יצחק הואיל וסתמה במקום מחלוקת דתנן סמיכת זקנים ועריפת עגלה בג' דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר בחמשה החליצה והמיאונין בחמשה, ולא פליג רבי יהודה, מכאן יש ללמוד דכך הוי חד סתמא כמו תרי סתמי כיון דאיכא פלוגתא. ועוד יש סתמא שהוא סמוך למחלוקת מיד אחריו, דהלכה כאותו סתם ולא כסתם אחר שחלוק עליו.
